החלטה בתיק בש"א 2829/08

בקשה להארכת מועד להגשת ערעור

1.       בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על שלוש החלטות: פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופט פ' מרכוס) בתמ"ש 10340/04 מיום 28.8.07, שקבע כי המשיבים ישארו במשמורת המשיבה 1, אימם; החלטת בית משפט קמא בבש"א 54600/04 מיום 24.1.05 בתמ"ש 10340/04, בה נדחתה בקשה המבקש לדחיית תביעת המשיבה על הסף מחמת חוסר סמכות; פסק דין בתמ"ש 10342/04 מיום 20.3.06 לפיו  נדחתה תביעת המבקש לאכיפת פסק חוץ.

כללי

2.       המבקש והמשיבה 1 נשואים, להם שלושה ילדים, המשיבים 2-4. המשפחה התגוררה בעזה, עד לחודש ינואר 2003, עת נפרדו בני הזוג, והמשיבה עברה להתגורר בירושלים עם ילדיה.

3.       המבקש פנה לבית הדין הכנסייתי האורתודוכסי בעזה, שפסק כי על המשיבה לשוב להתגורר בעזה עם ילדיה (נספח ב' לבקשה). לאחר מכן, פנתה המשיבה לבית המשפט לענייני משפחה, שקיבל את תביעתה למשמורת על הילדים (תמ"ש 10340/04).

4.       במהלך ההליך בבית משפט קמא, הגיש המבקש בקשה לדחית התביעה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית ובינלאומית של בית משפט קמא לדון בעניינים שבתחום המעמד האישי של בני הזוג, וכי הסמכות, לשיטתו נתונה לבית הדין הכנסייתי של העדה הנוצרית הרומית-אורתודורכסית, אליה משתייכים הצדדים (בש"א 54600/04). הבקשה נדחתה.

5.       במקביל לתביעת משמורת הילדים (תמ"ש 10340/04), התנהל הליך נוסף, בתובענה שהגיש המבקש לבית משפט קמא לאכיפת פסק חוץ, בה עתר לאכיפת פסק הדין שניתן על ידי בית הדין הכנסייתי (תמ"ש 10342/04).  התובענה נדחתה מהטעם שלשם מימוש במדינת ישראל של פסק דין בעניינים אזרחיים שניתן ברשות הפלסטינאית, יש לפנות לההוצאה לפועל.

טענות הצדדים

6.       המבקש טען כי בשל המצב הביטחוני הקשה במקום מגוריו, העיר עזה, נבצר ממנו לפעול לקבלת יעוץ משפטי ולהגיש את ערעורו במועד. עוד טען המבקש כי סיכויי הערעור להתקבל טובים מאוד, שכן, לשיטתו, טעה בית משפט קמא בקביעת טובת הילדים ובהעדפתו את גרסת המשיבה על גרסתו שלו.

7.       המשיבים מתנגדים לבקשה וטוענים כי הערעור הוגש באיחור רב של כשבעה חודשים, מבלי שהתקיים טעם מיוחד המצדיק את הארכת המועד, ובכלל זה הנימוק שהציג המשיב בדבר מצב ביטחוני קשה, וכי הפגיעה באינטרס סופיות הדיון העומד להם הנה משמעותית, באשר המשיבה הילדים לומדים בבתי ספר בירושלים ואין כל הצדק לשנות את מצבם, במיוחד לאור העובדה כי המבקש נמנע ביוזמתו מלראותם ואף נמנע מליצור קשר עם פקידת הסעד במהלך שלושת החודשים שקדמו למתן פסק הדין בתובענה העיקרית. עוד טענו המשיבים כי קלושים סיכויי הערעור להתקבל, באשר פסק הדין של בית משפט קמא מקדם את טובת הילדים.

דיון

8.     ההחלטות נשוא הערעור ניתנו כדלקמן: החלטה בבש"א 54600/04 ניתנה ביום 24.1.05, פסק הדין בתמ"ש 10342/04 ניתן ביום 20.3.06;, ופסק הדין בתמ"ש 10340/04 ניתן ביום 28.8.07, וחתם את ההתדיינות בין הצדדים בבית משפט קמא. המבקש הגיש הודעת ערעור ביום 20.5.08, כתשעה חודשים לאחר מתן ההחלטה האחרונה בעניין משמורת הילדים בבית משפט קמא. כשמונה ימים לאחר מכן, ביום  28.5.08, הגיש המבקש בקשה להארכת מועד.

9.         מועד להגשתו של ערעור אזרחי קבוע בחיקוק, ועל כן חובה על המבקש  הארכת מועד לבסס בקשתו על "טעם מיוחד", זאת כאמור בהוראות תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. יודגש כי בנושא זה מקפידים עם בעל הדין הקפדה יתירה (ר': זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) עמ' 897). יתירה מזו, גם מקום שהמבקש אינו חייב להראות "טעם מיוחד", כדי לזכות בהארכת מועד, לא יאריך בית המשפט את המועד כדבר שבשיגרה, אלא אם הראה המבקש צידוק לכך (שם, ס' 682). טעמים מיוחדים, אף שאלה לא הוגדרו באופן שיטתי וכולל, ייבחנו לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו. בין היתר, ייבחנו משך האיחור, "האם הבקשה הוגשה בתוך המועד להגשת ההליך, מהו הטעם שהציג המבקש להגשתו של ההליך באיחור, מידת ההסתמכות של בעל הדין שכנגד על האיחור, וכן סיכוייו הלכאוריים של ההליך לגביו מוגשת הבקשה להארכת מועד. ככל שסיכויי ההליך לגופו נחלשים או אף אפסיים, כך נחלשת ההצדקה מבחינת האינטרס של בעל הדין שכנגד ושל הציבור בכללותו למתן ארכה להגשתו" (ר': בש"א 5636/06 נפתלי נשר נ. שלומי גפן, כב' השופטת ד' בייניש (כתוארה אז) לא פורסם).

       בעיקרון, נטו בתי-המשפט להיענות לבקשה להארכת מועד שעה שהנסיבות, בעטיין חל האיחור, לא היו בשליטתו של בעל הדין-המבקש. כדוגמא, הוכרה מחלת בעל הדין כטעם המצדיק הארכת מועד. מנגד, בצידה האחר של משוואה זו, לא הוכרו טעמים הנעוצים  בבעל הדין עצמו כטעמים המצדיקים הארכת מועד (ר': בש"א 1038/85 בע"א 64/85 בנק צפון אמריקה בע"מ נ. עומר גלבוע חברה לבניין ועבודות עפר בע"מ (בפירוק). בלשון אחר, ככלל, נועדו "הטעמים המיוחדים" לסלול  דרכו של בעל הדין ולפתוח לו שערי בית המשפט, מקום בו סוכלה כוונתו להגיש ערעור, בשל אירועים שמחוץ לשליטתו הרגילה או בשל תקלות שלא יכול היה להיערך אליהן מראש (ר' ע"א 6842/00 ידידיה נ. קסט, פ"ד נה(2) 904). ומנגד - אין בטעמים המיוחדים משום ראש גשר כדי לפרוץ דרך למי שבשקידה סבירה יכול היה לנקוט פעולה במועד מוקדם ולא עשה כן מתוך בחירתו שלו.

10.     בענייננו, כאמור לעיל, הגיש המבקש את הודעת ערעור כתשעה חודשים לאחר מתן ההחלטה האחרונה בעניין משמורת הילדים בבית משפט קמא, ושמונה ימים לאחר מכן הגיש בקשה להארכת מועד, מבלי לנמק ולפרט כנדרש את פשר האיחור בהגשת הערעור, ובכלל זה לא פירט מדוע לא הוגשה הבקשה שבפני במקביל להגשת הודעת הערעור. המבקש טען בעלמא ובתמציתיות כדלקמן: "בשל המצב הביטחוני הקשה בעזה מקום מגוריי, נבצר ממני להגיש ערעורי במועדו. המתנתי למצב ביטחוני הקשה שיחלוף, ולהגיע לארץ, לצלם כל החומר בענייני, לקבל יעוץ משפטי ולשכור עורך דין. רק בשבועיים האחרונים עלה בידי לשכור את ב"כ שוב, ולהגיש ערעור" (סעיפים 1-3 לתתצהיר המבקש). לקשייו של המבקש בגין המצב הביטחוני בעזה נמצא תימוכין בפסק דינו של בית משפט קמא בתמ"ש 10340/04, שם צויין כי המבקש מתקשה להגיע לדיונים באותו הליך ולביקור ילדיו בישראל  (סעיף 9 לפסק הדין - נספח א/1 לבקשה). יחד-עם-זאת, המבקש לא הציג נימוק המבסס איחור בן תשעה חודשים מעת שניתן פסק הדין נשוא הערעור ועד למועד בו הוגשה הודעת הערעור, ומדוע לא ניתן היה לעשות כן בלא להגיע באופן פיזי לישראל. בנסיבות אלה לא הוכיח המבקש כי פעל בשקידה ובמהירות הראויה להגשת הערעור במועד.

11.     בנוסף, לא שוכנעתי כי טובים סיכויי הערעור להתקבל, כפי שיפורט להלן:

א.       באשר לפסק הדין בתביעה העיקרית, היא תביעת המשמורת על הילדים, עולה כי קביעתו של בית משפט קמא נסמכת על אדנים עובדתיים, ובכלל זה קביעת טובת הילדים, המתבססת על תסקיר פקידת סעד בישראל ותסקיר מינהלת עניינים חברתיים שברשות הלאומית הפלסטינאית, וכן העדפת גרסתה של המשיבה, בנוגע להתנהגותו המתעללת של המבקש, שלא נסתרה בחקירה נגדית. הלכה פסוקה היא כי התערבות ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים ובשאלות של מהימנות תיעשה רק במקרים חריגים (ר': רע"א 925/98 משה אליעז נ' מצליח עובדיה (לא פורסם)), ועל כן, קלושים סיכויי ערעורו של המבקש להתקבל.

ב.       קביעה זו תקפה גם באשר לבש"א 54600/04 שהוגשה לדחית התובענה על הסף מחמת העדר סמכות עניינית ובינלאומית. קביעתו של בית משפט קמא פורטה ונומקה היטב בפסק הדין.

לעניין ההכרעה בסמכות העניינית, קבע בית משפט קמא תחילה כי המשיבה הגישה את התביעה למשמורת לאחר מתן פסק דינו של בית הדין הכנסייתי מבלי לדעת כלל על עצם הגשת התביעה מצד המשיב לטריבונל זה, ובכלל זה אף מבלי שהתייצבה לדיון כלשהו בהליך זה. עוד קבע בית משפט קמא כי ההליך שהתנהל בבית הדין הכנסייתי לא היה הליך של תביעת משמורת אלא "תביעה לציות אישה", שעסקה בחיוב האישה והילדים לחזור לדירת הצדדים בעזה. כמו כן, בהליך בבית דין הכנסייתי לא צורפו הילדים כצדדים, כשם שנעשה בתביעה שהוגשה לבית משפט קמא. לבסוף, קבע בית משפט קמא כי סמכותו היחודית של בית הדין הכנסייתי, שנקבעה בהוראת סעיף 54 לבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1933-1947, תוחמה לשיפוט בענייני נישואין וגירושין ומזונות של בני העדה, להבדיל משיפוט ביתר תחומי המעמד האישי, המותנית בהסכמת הצדדים לקבל את סמכותו של טריבונל זה (עמ' 1-3 להחלטה - נספח א/2 לבקשה).